(מתוך עבודה סמינריונית של אדוה נאמן ברזילי)

רוזנהיים (1990, עמ' 13), מציין שלוש מערכות נרחבות המרכיבות את האדם: הרגש, החשיבה והעשייה. בעוד שהעשייה הפיזיולוגית והמוטורית נראית וניתנת להסתכלות מבחוץ, הרגשות והמחשבות הן חלק מהווייתו הפנימית של אדם. הן יכולות לבוא לידי ביטוי חיצוני, מילולי או גופני אך הן אינן מותנות בפעילות או תגובה נראית לעין. ההרגשה קשה יותר להגדרה, אך ניתן לאפיין אותה בספונטאניות, היא פרטית, בלתי צפויה, נוטה להשתנות, ובעלת עוצמות משתנות. ההרגשה אינה גדלה פרא בנפשו של אדם, אלא היא תגובה העוקבת אירועים פנימיים או חיצוניים, כגון משאלת לב, דימוי או זיכרון. ואילו המחשבה ההגיונית תואמת תפקידים שהשכל מופקד עליהם: איסוף מידע אובייקטיבי, ניתוחו, הסקת מסקנות וניסוח החלטות אופרטיביות.
ההסתכלות בילדים רכים מעידה, שהם בעלי חופש נרחב של הבעה רגשית: תינוק בוכה כשהוא רעב, זועק כשהוא כואב, ומוחה בכעס כאשר הוא מוחזר למיטתו בטרם הוא חפץ בכך. אף שלתינוק אין עדיין שמות וכינויים למתחולל בהרגשותיו, הוא נולד עם רפרטואר מרשים, חזק וצלול של ביטויים קוליים וגופניים לרגשותיו, (שם, עמ' 19). אמנם החברה, כך מציין רוזנהיים (שם, עמ' 19-20), אינה מסתפקת בוויסות והכוונה של התנהגות, אלא נוטה להתערב בהתנסות הרגשית של הילד. נראה שהחברה אינה נוטה לסמוך על כוחם ו/או רצונם החופשי של חבריה לשלוט ב"הצפות" רגשיות חזקות במיוחד, ולכן היא מעבירה את המסר שגם הרגשה, דמיון ומחשבה טעונים סינון וצנזורה קפדניים, לבל ייטלו לידיהם את ההגה ויוליכו את האדם לכיוונים המנוגדים לנורמה של קבוצתו. גם במידה ואין צנזורה מפורטת במפורש, לעיתים קרובות לומדים ילדים לחוש שלא בנוח כאשר הם חושבים על פעולה אסורה או מרגישים רצון לבצעה. ההבחנה החשובה, כך מציין רוזנהיים (שם), בין מעשה לבין משאלה ומחשבה הולכת ומיטשטשת בקצב מהיר. במקום לסייע לילד הגדל לחזק את אמונו ביכולתו להבחין בין משאלה לבין מעשה ובכוחו להגשים הבחנה זו בפועל, מתבססת תחושה של סכנה גדולה של השתלטות רחשי הלב על המנגנון הביצועי של האדם. כתוצאה מכך לומד הילד להתנכר לתחושות השונות שלו: "אני לא רוצה את מה שאסור לעשות", וכך נתפס כגיבור לא המושל ברוחו, אלא מי שמתכחש לה ומדחיק אותה. ההשתקה, כך שם את הדגש רוזנהיים (שם עמ' 21), גוזרת על המתגונן הכרות חלקית וסלקטיבית עם עצמו.
הוא נפגש רק עם הרצוי לו ולא עם המצוי בו. הוא מתנתק ממשאבים פנימיים בעלי ערך, כאשר הוא אוטם אוזניו מלשמוע את קולות רצונו ונמנע מלחוש לאן נושבת רוחו הפנימית.
רוזנהיים (שם עמ' 23), מציין כי למטרות של הטיפול הדינאמי בסיס משותף: ניסיון להחזיר לאדם שליטה רצונית וחופשית יותר על חייו הפנימיים, כדי שיוכל לחוש, ליצור ולפעול כעולם מלא.
בשנים האחרונות מתפתח תחום חדש בעולם הטיפולי, תחום  המציע טיפול בשפה אחרת סימבולית, בלתי מילולית לביטוי עצמי, רגשי ותחושתי. תחום המציע כלים אחרים ושונים לאנשים אשר מתקשים למצוא את המילים הנכונות לתאר ולבטא את הרגשות והתחושות אשר נדחקו פנימה לאורך השנים. זהו תחום הטיפול באמצעות אמניות.
טיפול ביצירה והבעה, או טיפול באמצעות האמנויות, הוא שם כולל לשימוש בתהליכי יצירה והבעה ובכלים מתחומי האמנות במטרה לחזק את החלקים הבריאים בבן האדם, לעודד תהליכי שינוי ושיפור בנפשו ובגופו ולאפשר לו איכות חיים טובה יותר. מטפל ביצירה והבעה משתמש באופן שיטתי באיכויות הטבעיות הטמונות באמנות העומדת לרשותו, על מנת לעזור לאדם לשכלל את יכולת ההתמודדות שלו (אמיר, ברקאי, לוי, 1990, עמ' 5). העיסוק ביצירה פותח ערוץ נוסף שבאמצעותו יכול האדם ליצור קשר עם עולמו הפנימי ועם העולם שבחוץ. במהלך הטיפול נעשה ניסיון להעז ולשלוח אלומות אור לפינות הסתרים שבנפש, במוח ובגוף ולפרוש את סיפור החיים (אור, אמיר 2005, עמ' 9).
העולם הטיפולי, כך מציינת אסלמן (2002, עמ' 87), רוחש כבוד והערכה למגוון האמנויות השונות ככלי הבעה תרפויטי, אמנות ככלי לריפוי עצמי, לשחרור קתרטי, להרפיה ועוד. האמנות מאפשרת הארות פנימיות ומודעות, באמצעות התבוננות ולמידת משמעותם של מסרים סימבולים ומטאפורות בתהליכי העבודה (רוג'רס 1988, בתוך אסלמן 2002).
תחת הכותרת : "טיפול באמנויות" נכנס מגוון רחב של מתודות טיפוליות: טיפול באמנות חזותית, בחימר, טיפול באמצעות דרמה, פסיכודרמה, טיפול בתנועה, בכתיבה, בצילום סטילס, ועוד.     בין שלל הטיפולים באמצעות האמנויות נמצא גם הטיפול באמצעות מצלמת וידאו: V.M.T.- Video Movie Therapy   או Videotape Therapy
בטיפול באמצעות הוידיאו, הכלי הדרמטי והכלי הקולנועי חוברים יחד על מנת לאפשר ביטוי חדש של חוויית היצירה. הם מהווים כלי עזר בפיתוח המשאבים הפנימיים אצל בני נוער אשר עדיין לא גילו או מימשו את הכוחות והיכולות הטמונים בהם (אסלמן, 2002 עמ' 87).
עם השנים התפתחו שיטות שונות לטיפול באמצעות מצלמת וידאו, החל מתיעוד הטיפול וצפייה בו כחלק מהמשך הטיפול, שימוש במצלמה כאמצעי תקשורת בין המטופלים בטיפול קבוצתי או משפחתי, דרך הפקה ויצירה של סרט עלילתי דרמטי, סדרה בהמשכים, או תכנית ראיונות הנכתבים מתכנים העולים מחיי המטופלים ,  ועד הכנת סרט תיעודי על חיי המטופל.  
הוידיאו, כך מדגישה כסלו (1999 עמ' 1),  מציע נדבך חשוב מאוד, אשר איננו קיים בתחומים אחרים של תראפיה באמנות- הצפייה של המטופל בעצמו וביצירתו. תוך כדי הצפייה נתבע המטופל להתייחס ישירות לעצמו. הוא אינו יכול להתכחש ולהתעלם ממראה עיניו. זו כמובן נקודה קריטית בתהליך של פיתוח המודעות וקבלה עצמית. היכולת לשמר את החומר המצולם ולצפות בו שוב ושוב (...) תורמת להעמקת התהליכים הנפשיים ולהעמקתם.
במבוא לספרו של יגאל בורנשטיין "תיעוד, סרט תיעודי, בדיה" כותבת ברוריה בקר על הצומת שבין מציאות לאמנות בקולנוע התיעודי: "ז'אנר זה פועל בשני כיוונים בעת ובעונה אחת: גם כמראה המשקפת את המציאות, וגם כאמנות המתבוננת בעצמה שעה שהיא משקפת את המציאות".
הטיפול במצלמת הוידיאו כמתעדת אובייקטיבית של הטיפול או ככלי טיפולי המניב תוצר סופי מוחשי – סרט, מביא לעיסוק, חשיבה והרהור על המציאות היומיומית, על הרצון לשנות ויכול להוות מנוף לשינוי בתפיסות ובמציאות עצמה.


מתוך עבודה סמינריונית של אדווה נאמן ברזילי
בהדרכת: ד"ר מיקי מוטולה
במסגרת הקורס: הביטים פסיכולוגים ופילוסופים של החינוך
המכללה האקדמית לחינוך אורנים
2009

Go to top