(מתוך עבודה סמינריונית של אדוה נאמן ברזילי)

"הסרטים הטובים ביותר, מקורם  בנושא הטורד את מנוחת היוצר, מגרה את דמיונו ורודף אותו שנים. הנושא נוגע בחוויה אנושית שהיוצר מרגיש שהוא חייב לעסוק בה בידיעה שסרט זו הדרך הטובה לעשות זאת. הם מתהווים מיתוך תשוקה בוערת לומר משהו מעניין, גורלי ומרגש על המצב האנושי". רוזנטל (2001, עמ' 46), מדבר על עשייה דוקומנטארית לצרכים שיווקיים כלכליים, אמנם, הרעיון אשר עומד מאחורי יצירה דוקומנטארית לצרכים טיפוליים מסתמך על עקרון דומה. ההנחה העיקרית היא, שישנה דילמה או בעיה כלשהי הבוערת בעצמותיו של הגיבור והדרך הטובה לעסוק בה ולהתמודד איתה היא באמצעות תיעוד של השלבים עד למציאת פיתרון או השלמה בתהליך זה המצלמה מהווה זרז ותירוץ להתעסק בבעיה.
סרטים אוטוביוגרפיים הם תת ז'אנר בעולם הסרטים הדוקומנטאריים והמאפיין העיקרי שלהם זה שבמאי הסרט וגיבור הסרט הם אותו אדם. בסרטים האלה הגיבור מוגדר וברור, והמשימה המרכזית היא למצוא את נושא הסרט ולהבין על מה הסרט.
פרק זה ייכתב בגוף ראשון, על סמך ניסיוני האישי ביצירה דוקומנטארית אוטוביוגרפית בעקבות קורס במסגרת לימודיי האקדמיים במכללת אורנים. הקורס נקרא "תקשורת להעצמת נוער" ועוסק בהעצמה באמצעות מצלמת וידיאו. ההנחה אשר עמדה מאחורי קורס זה הייתה, שבכדי ללמדנו כיצד ניתן להעצים בני נוער על ידי שימוש במצלמת וידיאו, עלינו לעבור את אותו התהליך. וכך, התחלנו את השנה בידיעה שבסופה נעשה סרט שעוסק בחיים שלנו. משימה פשוטה, כך לפחות חשבנו. את הסדנא העבירו יחדיו שני מרצים: האחד מיכה ליבנה, ממוחה/העוסק בעשיית סרטים דוקומנטאריים עם בני נוער ואנשים בכלל, והשני ד"ר מיקי מוטולה, ממוחה/העוסק בטיפול בבני נוער ובבוגרים בכלל. כאשר הראשון ממונה על הצד הטכני והשני על הצד הנפשי, לשם האיזון, לפחות בהתחלה כך היו הדברים. בשיעור הראשון למדו הסטודנטים, (מפאת חוסר מקום אני הגעתי רק בשיעור השלישי-לא נראה לי ממש הכרחי), להכיר את מצלמות הוידיאו שתעמודנה לרשותם, הם למדו להשתמש בחצובה, ועל אילו כפתורים במצלמה יש ללחוץ ועל אילו לא כדאי, למדו זוויות וטכניקות צילום ואפילו להחליף סוללה. התרגילים הראשונים היו פשוטים למידי: בתרגיל הראשון כל סטודנט צריך לצלם את החדר הפרטי שלו, וכיצד החדר שלו מספר עליו. ובשבוע שאחריו כל סטודנט צריך היה לצלם את השכונה שלו ולספר על שני דברים שהוא אוהב ושני דברים שפחות אוהב. על כל תרגיל להיות בין 5 ל- 7 דקות. השיעורים הבאים התנהלו באופן הבא: צפייה בחומר המצולם שהביאו כל סטודנט וסטודנטית, מתן תגובות עמיתים לחומר המצולם ופידבקים של שני המרצים. מטרת השיעורים הראשוניים הייתה להכיר את המצלמה, להתנסות בצילומים, לקבל הכוונות מהחברים לשיעור ומהמרצים, לראות את שלל האפשרויות השונות לצילום וליצירה, אך בעיקר לנסות ולהבין מה הסיפור שלי, עליו יתבסס בסופו של דבר הסרט. האופן המיוחד בו התנהלה הסדנא שלכאורה התקיימה לצרכים לימודיים בלבד קיבלה אופי ומשמעות אחרים עם התקדמות הצגת החומרים המצולמים והפידבקים בכיתה. נוצרה הכרות מעמיקה בין המשתתפים, התגובות היו מאוד פתוחות, מקבלות ואמפתיות. נוצר מעין חוזה לא כתוב לשמירה על הסודיות, על השתתפות פעילה ומחויבות אך בעיקר נוצר סוג של מרחב מוגן בו מותר להציג, לספר ולהראות את אבא ואמא, הילדים והאחים את החדר האישי, את השכונה והאנשים שבה, את הקירות המתקלפים, הזבל שברחובות, את הבלגאן מסביב את היופי והכאבים ללא תחושה של בושה או מה יחשבו עליי אחר כך.
לקראת השלב הבא ולפני בחירת הנושא לסרט קיבלנו משימה: לצלם סרטון בן 10 דקות כאשר בשבע הראשונות עלינו לבצע מונולוג מול המצלמה ולספר מה הסיפור שלי ובסופן לצלם שלוש דקות של פעילות הקשורה למונולוג שהוצג. במונולוג היה עלינו להציג בעיה או דילמה שלוקחת חלק מרכזי בחיים שלנו בתקופה הנוכחית. בכיתה נשמעו קולות בלבול רבים בסגנון: מה בעיה אחת? יש לי מלא! יש לי דילמה, אבל איזה פעילות אני יכול לעשות? וכדומה. מייד ידעתי שהמונולוג שאעשה יעסוק ביחסים שלי עם סבי שנפטר לפני כשנה, ובנוגע לפעילות היו לי מספר רעיונות. ואכן, במונולוג סיפרתי על יחסיי עם סבי בהעדר אבי בחיי: סיפרתי כיצד הוא שימש בעבורי דמות גברית בריאה ויציבה עד אשר נפטר לפני כשנה ומאז אני מסרבת ללכת למצבה שלו בבית העלמין, מכיוון שמבחנתי ובתודעה שלי הוא עדיין חי וקיים. לאחר מחשבה רבה בנושא החלטתי, לשם סגירת המעגל, לצלם את שלוש דקות הפעילות כאשר אני מדליקה נר נשמה ליד המצבה שלו בבית העלמין. ואכן, הגעתי לבית העלמין ובעודי מתייפחת ובוכייה הדלקתי לראשונה מאז נפטר, נר נשמה על קברו של סבי. כסלו (1999 עמ' 29), מצביעה על כך שהשיקוף העצמי דרך הצפייה בחומר המצולם מסייע באופן משמעותי בקידום תהליכים נפשיים. ואכן שיתוף המצלמה ואמירת הדברים הללו לראשונה בקול רם וברור, הביאו לכך שאוכל לסגור את המעגל הפתוח ולהגיע להשלמה עם עצמי. בנוסף לכך, העובדה שיכולתי לצפות בעצמי שוב ושוב מעל קברו של סבי, מדליקה נר סייעה לי להתמודד עם מנגנוני ההכחשה שסיגלתי עד כה. התהליך שהסתיים בצפייה משותפת עם החברים לסדנא והמרצים דמה לפגישה אצל הפסיכולוג וסייע בהבנת התהליכים אשר עברו עליי עד להשלמה. כבר כאן, עוד לפני תחילת הפקת התוצר הסופי, הסרט המיוחל, יכולתי להרגיש בהעצמה ובהליך הטיפולי.
הצעד הבא היה לדלות מתוך המונולוג ושאר התרגילים שביצענו עד כה את הנושא לסרט הסופי. דרך שאילת שאלות מנחות המתבססות על החומר המצולם עד כה,  נכנסו בעובי הקורה שני המרצים ועזרו לנו להגיע לזיכוך הסיפור האישי שלנו. המונולוג שלי, שעסק ביחסיי עם סבי, העלה אצלם שאלות על מה אין. אין אב בתמונה, מדוע אין אב בתמונה והאם ניתן להכניסו לחיי? וכך בהחלטה משותפת נמצא הנושא לסרט שלי: יחסיי, או העדר יחסיי עם אבי.
 העלילה בסרט דוקומנטארי מורכבת מסיפור מסגרת ורצף סיטואציות דוקומנטאריות שהן חלק מסיפור המסגרת, ומשנמצא הנושא הוטל עלינו לענות על מספר שאלות בכדי למצוא את גרעין הסיפור ולהבין כיצד בעצם יתנהל הסרט.  בהוראות שקיבלנו בתחילת התהליך נאמרו לנו הדברים הבאים:
"בסרטים אוטוביוגרפים הגיבור מוגדר וברור, והמשימה המרכזית היא למצוא את נושא הסרט ולהבין על מה הסרט. על יוצר הסרט/ הגיבור לענות על השאלות הבאות כדי למצוא את גרעין הסיפור:  מה הבעיה?  מה המטרה של הגיבור? מה הוא  רוצה לשנות בנוגע לבעיה? מה הפעולות שיעשה לשם כך? " בעזרת שאלות אלו כל אחד בנה לעצמו את תסריט הסיפור שלו.
להלן התסריט שהבאתי אני בתחילת השנה:
 מה הבעיה בה עוסק הסרט? חיים ללא אבא  וניסיון ליצירת קשר
מה המטרה של ה"גיבור" בסרט? מטרתי היא לברר מדוע הוא החליט לצאת מהחיים שלי באופן כמעט טוטאלי ולראות האם ניתן לחדש או לבנות את הקשר עימו מחדש
מבנה הסרט והסצנות
1.       אקספוזיציה: קצת על החיים שלי, צילומים שגרתיים בבית אמי עם אחי הקטן, שגרת החיים כסטודנטית  
2.       שיחת טלפון לאבא שלי בה אני מבקשת ממנו להיפגש
3.       ההכנות לפגישה, הגעתו לפגישה
4.       הפגישה, השיחה בינינו
5.       סיום הפגישה ומה דעתי על מה שהיה, מה לדעתי יהיה...
מאוד עניין אותי לקיים את הפגישה עם אבי כפי שהוצע בתסריט מכיוון שבעצם אף פעם לא ידעתי מדוע בעצם הוא אינו רוצה או מעוניין ביחסים עימי ופשוט חייתי עם התשובות שסיפקתי לעצמי. ואכן, התקשרתי אליו, הוא כמובן הופתע, אך הסכים להיפגש איתי בדירתי. הסברתי לו שבמסגרת לימודיי הוטלה עליי המשימה להכין סרט קצר על חיי, ומכיוון שהוא אבי אמור להיות חלק מחיי, אשמח אם יעזור לי ויגיע להיפגש עימי. הוא הסכים. לקראת המפגש הראשון עימו מאוד התרגשתי, הכנתי את המצלמה ושאלות נוקבות בנוגע ליחסים בינינו. כאשר הגיע, הבחנתי בכך שהוא לא באמת כיבה את מנוע הרכב שלו ושהוא בעצם קפץ לרגע ומוכן ליציאה בכל רגע נתון.  השיחה החלה וביקשתי ממנו שיספר לי קצת על הילדות שלי. בדיעבד, אני מבינה ש"הרמתי לו להנחתה" כי ברגע שהחל לספר, מיד תקפתי אותו בטענה שהוא לא יודע על הילדות שלי, על חיי ועלי בעצם כלום, כי הוא לא היה שם! השיחה גלשה לפסים של תקיפה והתגוננות, הטפת מוסר  שלי ובושה שלו. שנינו התכנסנו בדמות הנוחה לנו ולא נתנו פתח לשינוי.  בסוף הפגישה אמרנו שלום, ונדמה לי שהמחשבה שעברה לשנינו בראש הייתה ולא להתראות.  
די מרוצה הגעתי לשיעור עם המון חומר מצולם: צילומי רקע, צילומי הפגישה וצילום מונולוג שערכתי מול המצלמה בעקבות הפגישה. מבחינתי אפשר היה כבר לגשת לעריכה ולסיים את הסרט. בזה לתומי חשבתי שיסתיימו הדברים, אמנם מיכה ומיקי סרבו לסיים כך את הסרט בטענה שזה לא מספיק, הייתה להם תחושה שיש עוד, הם שאלו אם ניתן לסיים את הסרט בנימה אחרת, נימה של שינוי, אופטימיים משהו. הסכמתי להמשך התהליך, בטוחה שאוכיח להם את צדקתי שאי אפשר אחרת, שייחסנו נידונו לדרכים נפרדות. קבעתי עם אבי פגישה נוספת בדירה שלי, ואכן הפגישה הזו דמתה מאוד לקודמתה כאשר צד אחד מאשים והשני מתגונן, אין צורך כבר להסביר איזהו זה.
אמנם הפעם, לאחר הצגת החומר שאלו אותי מיקי ומיכה שאלות וגרמו לי להבין שבידיי תלוי הדבר ואם בי לא יתחולל השינוי נגיע שוב למבוי סתום. הם הציעו שאתחיל לבוא לקראתו ולשם הסמליות שבעניין אבקר בביתו ואכיר את משפחתו. ואכן אני החלטתי שלא אהיה בעמדתי התקיפה והבטוחה, אלא אתעניין בו ואנסה להכירו. הגעתי לביתו, הכרתי את ילדיו, שאלתי אותו על ילדותו, על החלומות שלו, השאיפות שלו ובאמת היה טוב. לאחר מכן גם הזמנתי אותו לביתי (שפעם היה גם ביתו), הכרתי לו את בן זוגי ושוחחנו בינינו בטלפון. כמובן שכל התהליך היה מצולם ולווה במונולוגים מול המצלמה המספרים על הרגשתי ועל תחושת השינוי.
חשוב לציין שתהליך שהוצג כאן במספר פסקאות, היה תהליך ארוך ולא פשוט. חידוש קשר עם אדם שנעדר ממרבית חיי וצעידה בדרך חדשה, סלחנית ומבינה הינו דבר מאוד לא פשוט. במיוחד כאשר הדבר כולל ביטולים רבים מצידו, התחמקויות ודבקות במעין ואקום רגשי שקשה מאוד לצאת ממנו מחד, אך גם מעגל של האשמות, נטירה, ובור עמוק של כעס וכאב שרצו לצאת למקום אשר יגונן עלי, מאידך.
אמנם בעידוד שני המרצים שלא נתנו לי להרים ידיים וטענו לאורך כל הדרך, שהסרט לא ימצה את הפוטנציאל הטמון בו ללא סוג של שינוי, לא חדלתי, נשארתי ונלחמתי על זכותי לאב.  
התהליך הטיפולי, או ההעצמה כפי שנקרא הקורס לא הסתיים עם סיום הצילומים. הצפייה בחומרים, בחירת הקטעים שייכנסו וישמטו מהסרט וכתיבת הכתוביות שילוו את הסרט שיקפו את התהליך עבורי והיוו מראה של המסע הארוך שהחל במצלמה ובנחישות של שני מרצים.   היום, כבר מעל חצי שנה אחרי, התהליך עדיין לא נגמר. וכמו בכל מערכת זוגית בין שני אנשים, שנינו, אבי ואני מבינים שיש לשמור ולטפח את היחסים בינינו. אבי מתקשר ומגיע לבקרני, ואף הזמין אותי לחגוג בביתו עם בני משפחתו את סיום לימודיי. ואני, למרות שלעיתים הדבר מרגיש לי מעט מלאכותי, מקפידה להתקשר, לספר ולהתייעץ עימו בדברים שונים בחיי. אני מגלה גמישות ופתיחות כלפיו ומוכנה לשתף אותו בחיי.
ברצוני לסיים פרק זה בשיר "אבא" של אביתר בנאי, שלדעתי מסכם באופן מושלם את המסע ואת התהליך שעברנו אבי ואני בשנה האחרונה לשם הסרט.
אבא, אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב
אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם אבא טוב

אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה
אבא, אני רוצה לחזור אלי
למצוא אותך שם איתי


מתוך עבודה סמינריונית של אדווה נאמן ברזילי
בהדרכת: ד"ר מיקי מוטולה
במסגרת הקורס: הביטים פסיכולוגים ופילוסופים של החינוך
המכללה האקדמית לחינוך אורנים
2009

Go to top