(מתוך עבודה סמינריונית של אדוה נאמן ברזילי)

הפקת הסרטים בידי הילדים היא בעלת ערך טיפולי רב עוד לפני ההתערבות הטיפולית.
 כסלו (1999, עמודים 12-34), מציגה בפנינו את ששת העקרונות הטיפוליים של שיטה זו:
1.    הטיפול בוידיאו: ביטוי אישי יצירתי, ראי לפנימיותו של האדם, זרז למסע פנימי. כמו שאר תחומי הטיפול באמנות, גם הטיפול בוידיאו חורט על דגלו את הביטוי האישי, יצירתי, דרכו חווה המטופל חלקים לא מודעם מעולמו הפנימי ומתאפשר פורקן רגשי קתרטי. אמנם, מה שמייחד את הכלי הקולנועי על פני תחומי היצירה האחרים הוא האפשרות להיפגש עם תכנים פנימיים בדרך עקיפה, השלכתית ולא מאיימת. הרצף וההמשכיות הברורים מאליהם בצילום בסרט מאפשרים לפתח ולהעמיק את התהליך היצירתי והנפשי. יכולת ההנצחה הטמונה בכלי הקולנועי, מעניקה תוקף ומשמעות לביטוי הרגשות הספונטאניים.
2.    התהליך היצירתי: חוויה של הצלחה, סיפוק מיידי, חיזוק כוחות אגו וחוויה שיקומית. היכולת של המטופלים לראות עצמם על גבי המרקע, במיוחד בתצלום תקריב, ממלאת אותם תחושה של האדרה, כוח ומרכזיות. היכולת לצפות בחומר המצולם מיד עם תום הצילומים מעצימה את תחושת הריגוש וההישג. הצילום מעניק משמעות לזמן ולהוויה שהייתה. המסר שעובר למטופל עם הפקדת מצלמת הוידיאו בידיו היא של נתינת אמון בצדדיו הבוגרים והבריאים, והוא חווה חוויה של נטילת אחריות, יכולת שליטה עצמית ומיתון תגובות. תהליך יצירת הסרטים הוא תהליך של התחברות לעולם הפנימי ובמקביל שמירת קשר רצוף עם המציאות החיצונית. זהו תהליך לא מודע של יצירה והתחברות לתכנים פנימיים צפונים, לצד תהליך של מודעות כלפי המציאות.
3.    עבודת צוות: פיתוח מיומנויות חברתיות, זרז לתהליכים נפשיים אצל הקבוצה והיחיד, חוויה של אינטימיות.  עבודת הצוות הנהוגה בהפקת סרטים היא ייחודית למדיום הקולנועי. עבודת הצוות מטבעה כרוכה בהפעלתם של כוחות אגו ויצירה ומיומנויות חברתיות. הצורך לעבוד בצוות, בשיתוף פעולה הדוק ולמצוא פתרונות יצירתיים ומעשיים שיניעו את גלגלי הסרט קדימה, תובעים מהמטופל תהליך של מודעות כלפי המציאות, מודעות עצמית ומודעות כלפי מקומו בקבוצה. השותפות בהפחת החיים ביצירה מביאה לחוויה קולקטיבית של שיתוף וקירבה, של הכרות ברבדים העמוקים, בלי מסיכות יוצרת חוויה של אינטימיות.
4.    הצפייה בעצמך בווידיאו: ביסוס דימוי עצמי ודימוי גוף. חוויית הצפייה בעצמך יכולה לעסוק ולטפל בדימוי הגוף ובדימוי העצמי של המטופלים ולסייע בשיפורם. הצפייה בעצמו נותנת למטופל מידע על הפרסונה שלהם-ייצוגם החיצוני, ומעניקה להם חוויה של קיום ונוכחות.
5.    צפייה בתהליך: שיקוף עצמי, קבלה והשלמה עם המציאות, הפנמה ומודעות עצמית. הצפייה היא לב ליבו של התהליך הטיפולי ומרכז הכובד שלו.הצפייה היא הנדבך הנוסף שמציע הכלי ואינו קיים בתחומים אחרים של טיפול באמנויות. הצפייה מהווה שיקוף עצמי, ללא תיווך. המצלמה מאפשרת למטופל להיכנס לעורו של הצופה מהצד ולהשקיף על עצמו מבחוץ. התייחסות זו עתידה, בהדרכה נכונה של המטפל, להוליד בקרבו מעין "הארה פנימית" ואף להוביל לתהליך של קבלה, הפנמה ומודעות עצמית. בנוסף, האפשרות לחזור ולצפות בהקלטות ישנות בהתאם לשלב הטיפולי. מרווח הזמן שנוצר מאפשר לעבד ולעכל את החומר המצולם ולהגיע אליו ברמות מודעות שונות, המעמיקות את התהליך הנפשי שהוא עובר.
6.    העריכה: עמדת ה"אני" במרכז, שליטה והערכה עצמית. העריכה מעלה בעוצמה רבה נושאים הקשורים בזהות העצמית ובדימוי העצמי. ישנם ילדים המבקשים למחוק את עצמם כל פעם. עם ילדים אלו, המטפלת מפנה את אפיקי הטיפול לשיפור דימוי הגוף והערכה העצמית שלהם. העריכה מעלה התלבטויות טעונות מאוד מבחינה רגשית ותכנים פנימיים עמוקים. היא מעמידה את ה"אני" במרכז. ניתן בה ביטוי לרצונותיו של ה"אני", לבחירותיו ולשליטתו. באמצעות פעולת העריכה, חווה המטופל שליטה על מרחבו הפרטי, גבולותיו והגדרתו על המסך.
אסלמן (2002, עמ' 97), מספרת אף היא על המשמעות הטיפולית אשר היוו המפגשים לחברי הקבוצה שחבריה חשופים יומיום לחיי הרחוב: "היותם חסרי מסגרת קבועה ויציבה, מגדילה את רמת השעמום ואת החיפוש אחר סיפוקים אלטרנטיביים. הפעילות סיפקה בראש ובראשונה מסגרת קבועה, בעלת מטרות ברורות, וההתמודדות הייתה לא רק ברמת התסריט, אלא גם במובנים אחרים תלויי מסגרת- זמנים, משמעת, שיתוף פעולה וכו'. המפגשים אפשרו  לכל אחד בקצב האישי שלו להפנים את חוקי הקבוצה ולפעול לפיהם. יכולנו להבחין בהדרגתיות באופן שבו כל אחד גילה את עצמו ואת יכולותיו".  

מתוך עבודה סמינריונית של אדווה נאמן ברזילי
בהדרכת: ד"ר מיקי מוטולה
במסגרת הקורס: הביטים פסיכולוגים ופילוסופים של החינוך
המכללה האקדמית לחינוך אורנים
2009

 

Go to top