(מתוך עבודה סמינריונית של אדוה נאמן ברזילי)השימוש במצלמה כאמצעי טיפולי- יצירתי כך מפרט Giordano (1996), בוצע לראשונה באיטליה בשנת 1988, וזהו המודל הפסיכותרפויטי הראשון אשר הניב תועלת טיפולית משימוש במצלמת וידאו. המודל הטיפולי אשר מציע Giordano (1996), מתקיים בקבוצה של כשישה או שבעה משתתפים. בפגישת ההכרות הראשונה  כל אחד מהמשתתפים על ידי אימפרוביזציה מול המצלמה משחק את דמותו שלו ומתוודע לקהל דרך סיפור קצר ואישי שלו. הסיפור מתבסס על דמותו בחיים. הסיפורים בדרך כלל הומוריסטים ודורשים מהמשתתפים ליצור מעין יצירה ריאליסטית על חייהם. הסיפור יכול להיות מוגזם או עם אלמנטים מומצאים. לפיכך, הטיפול באמצעות הוידיאו אשר מציע Giordano (1996), כולל בתוכו, כמו יתר הטיפולים באמצעות אמנות, יצירתיות ותפיסת העצמי של המטופל. בהמשך הפגישות הטיפוליות, אשר כל אחת אורכת כשלוש שעות, ממשיכים המטופלים יחדיו לבנות מעין סרט דמיוני העוסק בטיפול שלהם. תפקיד המטפל הוא לפקח על תהליך היצירה, עליו לעורר את המשך סיפור היצירה. הוא אינו הבימאי של הסרט, אך עליו לתאם בין עבודתם של חברי הקבוצה, לנווט ולהחליט בין מגוון ההצעות של החברים בקבוצה. כך יכול המטפל להפיק תועלת ולהסיק מסקנות לגבי המטופלים בקבוצה דרך תהליך היצירה. חשוב לציין כי הפרשנות הפסיכואנליטית של המטפל היא אינה אמת מדעית, אלא שיכתוב של סיפור. בשיטה טיפולית זו פסיכותרפיה משמעותה שיכתוב הסיפור הטיפולי אך גם העלאת מודעות עצמית של המטופלים.
שיטה טיפולית זו, כך מציין  Giordano (1996), הניבה תועלת בעיקר אצל מטופלים בעלי הפרעות אישיות, דיכאון וחרדות. בעוד שהמטופלים מתארים תחושה עמוקה של שחרור כמעט כמו במצב של חלום, כשהם מספרים על הטיפול הנ"ל, המטפלים מציינים סימנים של הפחתה בסימפטומים של ההפרעות שצוינו לעיל כבר בחודש השני לטיפול. הגורם הטיפולי, מקורו כנראה בפרספקטיבה וביצירתיות ובהתפצלות בין תפיסת זהות וההמשכיות של העצמי.
 
 טיפול בנערים באמצעות ביטוי ויצירה אמנותית בוידיאו
הצעדים הראשונים בטיפול זה כבטיפולים אחרים עוסק בבניית המרחב הטיפולי המוגן ומנותבים לבניית חוזה אמון בין בני הנוער לבין אנשי הצוות. מטרת החוזה לאפשר בניית רשת תמיכה להתנסויות ואתגרים חדשים בתחושת ביטחון, קבלה והערכה. האתגרים המוצבים בפניהם רבים ושונים החל מלקיחת חלק עקבי ופעיל במסגרת ההשתייכות, וכלה בהתגייסות למטרה קבוצתית משותפת – הפקת סרט דרמה מקורי המבוסס על סיפורם האישי (אסלמן, 2002). כסלו (1999 עמ' 6), מציינת כי החוזה הטיפולי הוא למשך שנת לימודים מלאה, כ-30 פגישות, וזאת כדי לאפשר יחסי אמון בקרב המשתתפים, וליצור אווירה של אינטימיות, כך ניתן להעלות תכנים פנימיים, להכירם וליצור קשר אישי.
הטיפול בוידיאו, כמו בכל שיטות הטיפול באמנות סובב סביב ביטוי הבעתי יצירתי אישי. חשוב שהילד יתחבר, מלכתחילה, להווייתו הפנימית ולא ירגיש חסום בגלל מגבלות טכניות (כסלו, 1999 עמ' 7).  לכן ראשית העבודה בוידיאו מתמקדת בהקניית ידע טכני, המשתתפים עוברים מעין קורס מזורז בקולנוע ובוידיאו המתייחס לשלבים שונים בהכנת הסרט כגון: תסריט, בימוי, משחק, תפאורה, צילום, עריכה ועבודת צוות. השפה הקולנועית כך מדגישה כסלו (שם), נרכשת מהר מאוד. וזאת קרוב לוודאי מפני שילדים מתוודעים אל התמונה הנעה והמדברת עוד מגיל הרך, בטרם למדו לדבר, לכן נראית שפת הקולנוע כשפת האם (בקר, מיתוך בורנשטיין 2002, הקדמה). אסלמן (2002, עמ' 87), מציינת שכחלק מההכרות עם המדיום הקולנועי על פרטיו הטכניים, הוצגו למטופלים סרטי נוער מקוריים אחרים, נלמדו מונחים בסיסיים ומגוון תפקידי הפקה. הכר הנרחב לביטוי אמנותי מהווה יתרון עצום למטופלים, גורסת כסלו (1999, עמ' 7). הוא מאפשר להם לבחור, להתנסות ולהתפתח בתחומי אמנות שונים ולגלות את נטיות ליבם וכישרונם. הוא גם מאפשר להם לתרום את חלקם במקומות בהם הם מרגישים בטוחים.
הסיפור האישי של הנערים והנערות הלוקחים חלק בטיפול, מעובד ומשתקף באימפרוביזציה, ההופכת לטקסט כתוב, ההופך לסרט קצר. הסצנות המשוחקות מכילות עולם עשיר של רגשות המקבלים לגיטימציה. העולם הרגשי העשיר מטבעו, עשוי להיות דל, מודחק או לא מבוטא בשל הפנמת קודים חברתיים, משפחתיים ותרבותיים (אסלמן, 2002, עמ' 88). אותם הנערים החיים את רוב חייהם תחת מעטה של "סיפור חיצוני", מקבלים הזדמנות להשיל מעליהם תוויות חיצוניות ולברוא מחדש את סיפורם האישי והאמפתי. הנערים מביאים לחדר א סיפור חייהם, חיי משפחתם, התרבות שממנה באו ושאר הגורמים המעצבים את אישיותם ומשפיעים עלייה. הסיפור החיצוני נשען על שכבות של ביקורת חיצונית אשר לימים הפכה להיות ביקורת עצמית פנימית, המבטלת, מפקפקת וממעיטה בערכו וביכולתו של הנער (שם).  במפגש הראשון, כך מציינת אסלמן (שם), כאשר נתבקשו הנערים לספר על עצמם במשך דקה אחת בלבד מול המצלמה, נקלעו חלקם למין אילמות ראשונית. השתיקות הראשונות הוחלפו באמירות כגון "במה חיי מעניינים? איזה חלק בחיי הינו בעל ערך או עניין?" כך גם סיטואציות יומיומיות מחייהם נתפסו בתחילה כחסרי ערך.  נידרש זמן רב להסב את תשומת ליבם מסרטי אקשן פרועים ודמיוניים, לדרמה הפשוטה של חייהם. המעבר ממקומם כ"קהל" למקומם על הבמה לא היה תמיד קל, המקום שבו הם נתבקשו להיות בפוקוס, לחשוף, לאלתר באימפרוביזציות הוביל אותם לאתגרים חדשים.
כל תהליכי העבודה אשר הוזכרו לעיל מתועדים על ידי בני הנוער. השלב הבא, מסבירה אסלמן (2002, עמ' 94) היה להמשיך ולפתח את הסיפור המרכזי אותו בחרה הקבוצה, לפרוט אותו לפרטי פרטים, להעניק לו נפח ומימדים, להעשיר אותו בדמויות, להבין מוטיבציות של דמויות מפתח ולהתנסות במגוון התפקידים האפשריים. שיטת העבודה הייתה לבנות איתם יחד את התסריט, בכל פגישה התקדמו צעד נוסף בעלילה. הקבוצה שיחקה, התנסתה ואילו הצוות כתב את הטקסטים הנאמרים וליכדו אותם לכדי תסריט מגובש אחד.
אצל כסלו (1999, עמ' 8), השיטה היא מעט שונה, וזאת משום שבניגוד לאסלמן, שם התוצר הסופי הוא סרט עלילתי אחד בתום התהליך הטיפולי, כאן מסתיימת כל פגישה טיפולית בתוצר ובצפייה משותפת בו.
כסלו (שם), מחלקת את הפגישה הטיפולית לחמישה חלקים:
חלק ראשון: שיחה פרטית: בה הילדים משתפים בחוויות שעברו מאז הפגישה הקודמת, ומיתוך השיחה עולים נושאים ותכנים לעיבוד קולנועי.
חלק שני: ההכנות לצילומים: ההכנות הכרוכות בהכנת הסרט: בכל פגישה מתמנה ילד אחר כבמאי, מחברים שלד עלילתי ולא תסריט, וזאת בכדי לעודד את המשחק הספונטאני והיצירתי במהלך הצילומים. בוחרים את המסגרת הביטוי הרצויה (סרט מצולם, תכנית טלוויזיה וכו'), חלוקת תפקידים כאנשי צוות ושחקנים (בדרך כלל התפקידים מתחלפים ברוטציה).
חלק שלישי: צילומים שאורכים בין 10 ל-20 דקות
חלק רביעי: הצפייה, צפיית המטופלים והמטפל בקטע שצולם תוך כדי שיחה טיפולית.
חלק חמישי: סיכום הפגישה, התכנסות קבוצתית לסיכום הפגישה באופן מילולי.
אחד היתרונות של שיטה זו, היא האפשרות להגיע לסיפוק מיידי הנחוץ כל כך למטופלים, כי בסיום כל מפגש טיפולי יש תוצרים, לעומת זאת, בשיטתה של כסלו ניתן ללמוד על דחיית סיפוקים עד קבלת התוצר המוגמר.
המשותף לשיטות העבודה של כסלו ואסלמן אשר נסקרו לעיל היא היכולת של המטופלים להביא להעצמתו של הנער, על ידי כיוונו למוקדי כוח ויצירה בתוך עצמו, מקומות של ספונטאניות, דמיון ועושר פנימי אשר לא קיבלו ביטוי במסגרות שונות בחייו. על ידי מתן תשומת הלב והדגש על חייהם, הם למדו לראות את סיפורם האישי באור שונה (אסלמן, 2002, עמ' 98).   יצירת סרט עלילתי, סדרה ואף תכנית ראיונות שלכאורה נבדתה מליבם, אך מקורה בחיים האישיים ובהתנסויות השונות של הנערים מהווה את הריחוק האסתטי ומביאה אותם למקום שבו נוח להציג, לדבר ולהראות את התוצר הסופי.
אך ברצף הטיפולי באמצעות וידאו, ניתן להגיע ולהעז קצת יותר. עם המצלמה ניתנת האפשרות להסתכל למציאות בעניים, לחפש את המקום בו אני רוצה לשנות ולחתור לכך. זוהי האפשרות ליצור סרט תיעודי על חייו האישיים של הגיבור. הגיבור בודק מהי הנקודה בה הוא רוצה לבצע שינוי בחייו ומשם בעצם מתחיל הסרט.
מתוך עבודה סמינריונית של אדווה נאמן ברזילי
בהדרכת: ד"ר מיקי מוטולה
במסגרת הקורס: הביטים פסיכולוגים ופילוסופים של החינוך
המכללה האקדמית לחינוך אורנים
2009

Go to top